גם מכירה לבעל מניות קיים כפופה לזכות סירוב ראשונה. בית המשפט קובע מהן תוצאות הפרת זכות סירוב ראשונה כלפי בעל מניות בגין מכירת מניות ומכירת זכויות מכוח הלוואה המירה
במסגרת ת"א 44733-09-11 ארז כוכבא אחזקות (1999) בע"מ ואח' נ' קי וסטינג בע"מ ואח' דן בית המשפט המחוזי בשאלת הפרתה של זכות סירוב ראשונה שנקבעה במסגרת תקנון של חברה, כאשר התובע, שנים רבות לאחר ביצעו העסקאות, כי לא נשלחו לו הודעות כדין בדבר עסקאות למכירת מניות בחברה וכי לא ניתנה לו האפשרות לממש את זכותו.
העובדות:
- החברה, BPATH ltd (להלן: "החברה"), הינה חברה פרטית, שנוסדה בשנת 1996 על ידי ארז כוכבא ודוד שניידר. כוכבא ושניידר היו גם בעלי מניות בחברה. בשנת 2000 התפטר כוכבא מתפקידיו הרשמיים בחברה ונותר על תקן בעל מניות בלבד, באמצעות החברות ארז כוכבא אחזקות (1999) בע"מ ואידאה סירקל, שהן התובעות בתביעה דנא (להלן: "התובעות").
- במהלך השנים 2000 – 2007 בוצעו מספר עסקאות לרכישת מניות בחברה. כוכבא הלין כנגד אותן עסקאות. לטענתו, העסקאות נעשו בניגוד לתקנון החברה, אשר מעגן זכות סירוב ראשונה לבעלי מניות בעסקאות לרכישת מניות בחברה. כוכבא טוען כי לא נשלחה לו הודעה כדין בדבר עסקאות אלו וכי לא ניתנה לו האפשרות לממש את זכותו.
- הנתבעות, מלבד החברה, הן קי וסטינג בע"מ (להלן: "קי וסטינג") וסידב מעגלים מודפסים בע"מ (להלן: "סידב") שמאז שינתה את שמה ל"משאבי טבע הולדינגס בע"מ" – החברות הרוכשות בעסקאות מושא התביעה; ומניקס אחזקות בע"מ (להלן: "מניקס") – בידיה נמצאות כיום המניות שנרכשו על ידי סידב באחת העסקאות מושא התביעה (להלן: "הנתבעות"). יצוין שבעלי המניות בקי וסטינג הם ארבעה מעובדי החברה – מוני שבתאי, תומר סביליה, שגיא טל ושחר יעקבי.
- לפי הנתבעות, כוכבא הוביל את החברה לעברי פי פחת ולאחר מכן נטש אותה כאשר היא חדלת פירעון וכעת הוא מנסה למקסם את התמורה עבור מניותיו בחוסר תום לב.
- לטענתן, בזמן שהחברה הייתה במצוקה, החליטו בעלי מניות ועובדים בחברה להשקיע בה ולרכוש ממניותיה על מנת לחלץ אותה מהמצב אליו נקלעה. הנתבעות טוענות כי כוכבא ידע על העסקאות בזמן אמת ועל כן עילת התביעה בגין חלק מהן התיישנה. לגבי שאר העסקאות, טוענות הנתבעות כי מרגע שהפכה קי וסטינג לבעלת מניות בחברה, רכישת מניות על ידה לא כפופה עוד למתן זכות סירוב ראשונה לשאר בעלי המניות, על פי תקנון החברה.
- כאמור, כוכבא, שמחזיק במניות החברה באמצעות התובעות, ייסד את החברה תוך השקעה כספית ראשונה של שניידר, יו"ר דירקטוריון החברה, באמצעות סידב. כך שבעת הקמתה החזיקו במניות החברה שניידר באמצעות סידב, וכוכבא באמצעות התובעות. כוכבא עצמו לא השקיע כספים בהקמת החברה. במהלך השנים 2000-1998 השקיעו קרנות השקעות שונות בחברה, במספר סבבי השקעה, סכומים שהצטברו לכ-14 מיליון דולר. סבב ההשקעות האחרון בחברה נערך בחודש פברואר 2000 (round E). לאחר סבב השקעות זה מצבת ההחזקות בחברה כללה גם קרנות הון סיכון שונות. בנוסף, במסגרת סבב זה נערך תקנון החברה.
- לאחר מכן, במהלך שנת 2000, בעקבות "התפוצצות בועת ההיי טק", מצבה הפיננסי של החברה הידרדר. בחודש אוגוסט 2000 התפטר כוכבא מתפקידיו בחברה, כדירקטור וכמנהל טכנולוגי. כוכבא ניתק קשר עם גורמי החברה אך המשיך להחזיק במניותיה.
- ביום 31.10.2000 נחתם הסכם למתן הלוואות בעלים, המירות למניות, לחברה. זאת על ידי חמישה מבעלי מניותיה. ההלוואות היו בסך כולל של מיליון דולר. כוכבא סירב לקחת חלק במהלך ולמעשה תמך בפירוק החברה. חודשים מספר לאחר מכן, בחודש פברואר 2001, הוחלט על הלוואות נוספות בסך של 75,000 דולר על ידי שלושה מאותם בעלי מניות. סה"כ חלוקת הלוואות הבעלים הייתה כך: סידב – 125,000 דולר; ניורון – 420,000 דולר; אקליפטוס – 172,000 דולר; ויסקונטי – 272,000 דולר; אגרוקווסט – 86,000 דולר.
- בחודש ספטמבר 2001 נחתם הסכם בין בעלי המניות המלווים לבין עובדי החברה. במסגרת הסכם זה נקבע בין היתר כי תינתן אופציה לרכישת 30% ממניות החברה לעובדיה.
- הקשר של כוכבא עם החברה חודש בשנת 2007, בפנייה מצד שניידר ובסמוך לאחר מכן על ידי מוני שבתאי, סמנכ"ל כספים ודירקטור בחברה ובעל מניות מהותי בקי וסטינג, בהן בחנו השניים אפשרות לרכוש את החזקותיו של כוכבא בחברה. בתווך זמנים זה, או ליתר דיוק בין מאי 2001 לבין פברואר 2006, התבצעו ארבע עסקאות אשר לגביהן מלין כוכבא:
- מאי 2001 – רכישת מניות החברה מ-WPG על ידי סידב (להלן: "עסקת WPG"). הנתבעת 2, מניקס, אף היא בבעלות שניידר, היא זו שלטענת הנתבעות מחזיקה כיום במניות שנרכשו במסגרת עסקה זו.
- ספטמבר 2002 – רכישת מניות החברה והזכויות שנבעו מהלוואת הבעלים מויסקונטי על ידי קי וסטניג (להלן: "עסקת ויסקונטי").
- נובמבר 2005 – רכישת מניות החברה והזכויות שנבעו מהלוואת הבעלים מאקליפטוס על ידי קי וסטינג (להלן: "עסקת אקליפטוס").
- פברואר 2006 – רכישת מניות החברה והזכויות שנבעו מהלוואת הבעלים מניורון על ידי קי וסטינג (להלן: "עסקת ניורון").
- ביסוד חידוש הקשר בין כוכבא לאורגני החברה עמדה עסקה חמישית למכירת מניות החברה שהוחזקו על ידי סידב לחברה בשם מניקס בע"מ שנשלטת על ידי שניידר (להלן: "עסקת מניקס"). כוכבא טען כי הוא זכאי לממש את זכות הסירוב הראשונה שלו. לאור עמידתם של כוכבא ובעלי מניות נוספים על זכותם למימוש זכות הסירוב הראשונה, עסקת מניקס בוטלה, ונערכה עסקה נוספת, במסגרתה רכש שניידר ישירות את מניות סידב בחברה. כנגד עסקה זאת הגיש כוכבא תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה שנדונה לפני כב' השופטת וילנר (להלן: "עניין מניקס"). במקביל להגשת התביעה הודיע כוכבא לחברה כי הוא מבקש למנות דירקטור מטעמו בחברה, בהתאם לתקנון החברה. החברה סירבה להכיר בזכות זו של כוכבא, מה שהוביל לפתיחת הליך משפטי נוסף בין כוכבא לחברה. במסגרת ההליך המשפטי נקבע שכוכבא זכאי למנות דירקטור.
- בפסק הדין בעניין מניקס (ה"פ 11481-01-09 כוכבא נ' סידב מעגלים מודפסים בע"מ (30.8.2011)) נדונה סוגיית זכות הסירוב הראשונה של כוכבא ואגרוקווסט כבעלי מניות בחברה. בפסק הדין נקבע על ידי כב' השופטת וילנר כי זכות הסירוב הייתה שרירה וקיימת, אולם נמנעה מהתובעות. לכוכבא ואגרוקווסט הייתה קיימת זכות סירוב ראשונה ועל כן ביטול עסקת מניקס וביצוע עסקת שניידר תחתיה נעשו שלא כדין על מנת למנוע מהם לממש את זכותם על פי התקנון. כמו כן, נדחתה טענת הנתבעות כי מניקס, שבשליטתו של שניידר, אורגן החברה, אינה "צד שלישי" על פי התקנון. בנוסף נקבע כי, באותו עניין, זכות הסירוב חלה על העברת המניות וכן על העברת זכויות ההלוואה ההמירה. בשורה האחרונה, ניתנה האפשרות לבעלי המניות הזכאים לרכוש את המניות מושא העסקה בחברה, בהתאם לשיעור החזקותיהם.במועד כתיבת פסק הדין דנן, היה הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בעניין מניקס תלוי ועומד לפני בית המשפט העליון.טענות התובעותלטענת התובעות, אף אחת מבין ארבעת העסקאות לעיל לא דווחה לכוכבא בעת עריכתה ולא נשלחו אליו הודעות העברה (transfer notice) כנדרש על פי תקנון החברה. לטענת התובעות, נודע לכוכבא על אותן עסקאות ועל דבר קיומן רק בעקבות שיחות שנערכו בינו לבין נציגי הנתבעות, שניידר ושבתאי (1.7.2007 ו-26.8.2007 בהתאמה). לטענת התובעות, על פי תקנון החברה, הודעת העברה צריכה להישלח בכתב לכל בעל מניות בחברה המחזיק מעל 3% מהון מניותיה, מה שמעניק לו זכות סירוב ראשונה.
טענות הנתבעות
- לטענת הנתבעות, כוכבא, שהיה הרוח החיה בחברה, הביא לקריסתה ונטש אותה כ"ספינה טובעת". כך, החלטת בעלי המניות להעניק את ההלוואה ההמירה נעשתה כמאמץ להציל את החברה ולמנוע את קריסתה. כוכבא, לטענת הנתבעות, התנגד למתן ההלוואה על אף שהיה מודע למצבה הקשה של החברה.
לטענת הנתבעות כוכבא מעולם לא השקיע את כספו האישי בחברה. מיד לאחר נטישת החברה, הוא הפר את התחייבויותיו כבעל מניות ודירקטור, שכר עובדים של החברה והשתמש ברעיונותיה ובסודותיה המסחריים. רק לאחר שהחברה התאוששה והחלה לגלות ניצני רווח, חזר כוכבא להתעניין בה. זאת כאשר תכליתו המוצהרת היא מכירת מניותיו בחברה לקי וסטינג, בתמורה שעולה בהרבה על שוויין האמיתי.
עוד טענו הנתבעות טענות התיישנות לגבי אחת העסקאות.
לפי הנתבעות, מלשון תקנון החברה עולה כי זכות הסירוב הראשונה לא ניתנת במקרים בהם בעל מניות אחד מוכר מניות לבעל מניות אחר. כמו כן, בניגוד לטענות התובעות בעניין זה, הנתבעות מפרשות את פסק הדין בעניין מניקס כך שלפי הקביעה שם, בעל מניות או אורגן של החברה אינו "צד שלישי" לעניין הוראת התקנון.
לטענת הנתבעות כוכבא ממילא לא היה מנצל את זכות הסירוב הראשונה שלו. כוכבא מעולם לא השקיע את כספו שלו בחברה ומצב זה אינו שונה. כשם שכוכבא בחר לא להשתתף בהלוואה ההמירה, שהייתה מקנה לו מניות במחיר נמוך פי עשרה, לטענת הנתבעות, מהתמורה שנדרשה בעסקת ויסקונטי, כך לא היה מנצל את זכותו ורוכש מניות במסגרת עסקה זו. הנתבעות טוענות כי כוכבא הסתיר בטענותיו את העובדה כי ויתר על השתתפות בהלוואה ההמירה משנת 2001. זאת, לפי הנתבעות, בשל שעובדה זו מוכיחה שלא היה מממש את זכות הסירוב בעסקת ויסקונטי. כך גם לגבי עסקת WPG, טוענות הנתבעות כי כוכבא ויתר באותה שנה בה התבצעה העסקה, 2001, על אפשרות השקעה רווחית יותר.
הנתבעות טוענות כי זכות סירוב ראשונה רלוונטית רק לעניין מכירת המניות ולא לעניין מכירת זכויות ההלוואה ההמירה. לפי הנתבעות, הקביעות בפסק הדין בעניין מניקס אינן רלוונטיות לענייננו ואין להקיש מהן. שכן, בעניין שנדון שם הוצעה לכוכבא, כמו גם לשאר בעלי המניות, מתוך טעות, הצעה לרכישת מניות והלוואות כמקשה אחת
דיון והכרעה
בית המשפט נדרש בחמש סוגיות עיקריות: ראשית, האם הנתבעות הן הצד הנכון להליך זה, או שמא היה על התובעות לתבוע את הקרנות שמכרו את מניותיהן בחברה, ולא את אלו שרכשו אותן; שנית, האם עילת התביעה בגין עסקאות WPG וויסקונטי התיישנה. לשם מתן תשובה לשאלה זו יהיה צורך לבחון האם כוכבא ידע או היה צריך לדעת על העסקאות בזמן אמת; שלישית, האם הייתה קיימת לכוכבא זכות סירוב ראשונה על פי תקנון החברה בתקופה בה התבצעו העסקאות הנזכרות בתביעה; רביעית, האם על פי תקנון החברה, הייתה מוקנית זכות הסירוב הראשונה גם בעסקה בה בעל מניות רוכש מניות מבעל מניות אחר. במילים אחרות, האם בעל מניות רוכש הוא "צד שלישי" לפי התקנון. שאלה זו רלוונטית בעיקר בנוגע לעסקאות אקליפטוס וניורון במידה שהעילה כנגד עסקת ויסקונטי התיישנה ובנוגע לעסקת WPG במידה שהעילה כנגדה טרם התיישנה; חמישית, האם זכות הסירוב הראשונה רלוונטית גם להעברת זכויות הנובעות מההלוואה ההמירה.
ביתהמשפט דחה את טענת ההתיישנות.
כמו כן פסק בית המשפט כי לגבי זכות הסירוב הראשונה, רכישה מבעל מניות כמוה כרכישה מ"מצד שלישי" שכן ניסוח זכות הסירוב הרראשונה בתקנון החריג עסקאות ספציפיות בלבד (נעברים מורשים כגון יורשים, העברה לחברה בשליטת המעביר והעברה לשותפות בשליטתו), ורק חריגים אלו תקפים ורלבנטיים. הסעיף הרלבנטי לתקנון מלמד יפה על אומד דעת הצדדים לו. הסעיף, כאמור, מונה את החריגים לזכות הסירוב הראשונה. והוא עושה זאת ברחל בתך הקטנה, באופן שאינו משאיר מקום לספק.
בית המשפט דחה גם את הטענה כאילו מכירת זכויות מכוח הלוואה המירה אינה כפופה לזכות סירוב ראשונה. קרי, כי מבחינה מהותית זכויות ההלוואה ההמירה כמוהן כמניות, למצער בראי זכות הסירוב הראשונה שמעוגנת בתקנון החברה. וכי צמצום זכות הסירוב הראשונה באופן לו טוענות הנתבעות יאפשר לעקוף את זכות הסירוב הראשונה בקלות יחסית. בית המשפט מצא אף אינדיקציות עובדתיות נוספות לכך שהצדדים ראו בעסקאות כעסקאות מכר מניות. לבסוף, קבע בית המשפט הנכבד כי זכות הסירוב הראשונה חולשת על כל העברת מניות, בין אם בצורה של מכירת מניות בפועל ובין אם בצורה של מכירת זכויות הלוואה המירה במניות.
שאלת הסעד
לאחר שנקבע כי היתה הפרה של הוראות זכות הסירוב הראשונה, נשאלה שאלת הסעד לו זכאי התובע: התובע עתר לכך שייקבע כי הוא זכאי למניות הכפופות לזכות הסירוב הראשונה. אולם, דרישתו של התובע הועלתה רק שנים רבות לאחר ביצוע העסקאות, ולאחר שחלו תמורות חיוביות בחברה וירד הסיכון בה. בית המשפט מצטט את סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים – תרופות"), אשר קובע כי מי שזכאי לקיומו של חוזה שהופר זכאי לאכיפת החוזה אלא אם נתקיימה אחת מאלה:
"(1) החוזה אינו בר-ביצוע;
(2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי;
(3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל;
(4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין"
בית המשפט קבע כי בעניין דנן, תת סעיף (4) הוא הרלוונטי. קרי, יש להכריע את מידת הצדק בסעד האכיפה, לאור העובדה כי מדובר בעסקאות לרכישת מניות שחלקן בנות עשור ויותר. כמ וכן, לאורך כל התקופה שחלפה מאז רכשו הנתבעות את מניות החברה, הן עשו בהן מנהג בעלים ופעלו, כבעלי מניות של החברה, על מנת לקדמה ולהצעידה קדימה. לולא פעלו הנתבעות כפי שפעלו, והכניסו את ידיהן לכיסן, כנראה שהחברה לא הייתה שורדת.
בית המשפט קבע כי אין זה צודק, כעת, בחלוף זמן רב כל כך, ללכת אחורה בזמן ולהעניק לכוכבא את אותה זכות סירוב ראשונה שתקנון החברה הבטיח לו. שכן הנתבעות לא רק נהנו מהערך של החברה, אלא הוסיפו לו. כניסה של כוכבא לנעליהן כעת, באופן שידחק אותן אל מחוץ לחברה, משמעותה שכוכבא יהנה מעסקה נטולת סיכון בה ירכוש לא רק את מניות החברה במצבן במועד העסקה, אלא בערך משודרג המכיל גם את המאמצים שהשקיעו הנתבעות בחברה לאורך השנים. בהקשר זה הזכיר בית המשפט כי כוכבא ניתק כל קשר עם החברה, והיה אדיש לחלוטין לאפשרות שתפורק. מנגד, הנתבעות הזרימו משאבים לחברה, ובזכותן יש לחברה תקומה כיום. בית המשפט אף נטה לקבל את טענת הנתבעות, לפיה, גם אם הייתה ניתנת לכוכבא זכות הסירוב הראשונה, בהחלט ייתכן שלא היה עושה בה שימוש. כאמור, באותה תקופה ניתק כוכבא את קשריו עם החברה ואורגניה, וגילה אדישות מוחלטת לגורלה.
זכות הסירוב הראשונה העניקהלבעל הזכות שתי אלטרנטיבות: הזכות לרכוש את המניות המוצעות למכירה בעצמו, בתנאי העסקה המוצעת; או הזכות להשתתף ברכישה פרו-רטה, באופן שישמר את שיעור החזקתו במניות החברה. בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי לזכותו של כוכבא תעמוד האפשרות להודיע, בתוך 30 ימים, אם הוא בוחר לממש את זכות הסירוב הראשונה בכל אחת מארבע העסקאות: WPG, ויסקונטי, ניורון ואקליפטוס, כאשר בכל אחת מהעסקאות יוכל כוכבא לממש את זכות הסירוב הראשונה על פי חלקו בהחזקת מניות החברה (pro-rata). התשלום יבוצע בתוך 14 ימים מביצוע ההודעה, והמניות יירכשו מהנתבעת הרלוונטית על פי מחיר העסקה המקורית בתוספת ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 מיום ביצוע העסקה ועד למועד התשלום בפועל על ידי כוכבא. אם יחליט כוכבא לממש את זכות הסירוב הראשונה שניתנה לו, באחת או יותר מהעסקאות שכללו העברת זכויות על פי ההלוואה ההמירה, ירכוש במסגרתה גם את חלקו היחסי בזכויות ההלוואה ההמירה. אם הומרו זכויות אלה למניות, יוכל לרכוש את חלקו היחסי במניות אלה תמורת מחיר ההמרה (בתוספת ריבית והצמדה כדין).
בסיפת פסק הדין, ראה בית המשפט לנכון לציין כי גם לאחר שתתווסף לתמורה החוזית ריבית והצמדה כדין, עדיין ייצא כוכבא כשידו על העליונה.שכן זכות הסירוב הראשונה מהווה למעשה אופציית רכש. ברצונו של בעל האופציה, היה יכול להשתתף ברכישת מניות החברה, וברצונו היה יכול לוותר עליה. מי שבחר לרכוש את מניות החברה בזמן אמת, כמו רכישת מניות כל חברה, ובייחוד חברת הזנק, עשה זאת תוך סיכון משמעותי כי השקעתו תרד לטמיון. מאידך, הסעד לו זכה כוכבא לעיל, מאיין למעשה את הסיכון האינהרנטי שבהפעלת האופציה בזמן אמת. כך, יכול לבחור כעת כוכבא, בחלוף שנים ממועד ההשקעה, אם כדאית היא או אם לאו. זכות רטרוספקטיבית שכזו היא נדירה ורבת ערך.
קרי, בית המשפט ערך איזון בשל תחושת חוסר הצדק מהעלאת הטענות של בר כוכבא בשיהוי כה ניכר ולאור התנגותו ונטישתו את החברה: מחד גיסא, ניתנת לכוכבא הבחירה הרטרוספקטיבית לניהול השקעותיו, ומאידך גיסא לא ניתנת לו האפשרות לממש את מלוא זכות הסירוב הראשונה אלא רק פרו-ראטה.
פסק הדין בערעור
ביום 2.8.2015 ניתן פסק הדין בערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל.
במסגרת הערעור טענו המערערות (התובעות בהליך המקורי) כי לא היה מקום לסייג את תרופת האכיפה על פי חלקן בהחזקת מניות החברה, אלא ביחס לכל המניות והזכויות מושא ארבע העסקאות, ולחלופין, על פי שיעור המשקף את יחס האחזקות בחברה בין המשתתפים בכל עסקה. באשר ל"מחיר ההמרה" שנקבע בפסק הדין, נטען כי יש להעמיד את המערערות באותו מצב בו הייתה קי וסטינג כאשר רכשה את המניות והזכויות בעסקת ויסקונטי, וכפי שקי וסטינג לא נדרשה בפועל לשלם מחיר המרה כלשהו, כך יש לפטור את המערערות מתשלום, מעבר לתשלום עבור מימוש זכות הסירוב הראשונה
במסגרת הערעור פסק בית המשפט העליון כי במישור העקרוני צדק בית משפט קמא בקובעו כי הופרה זכות הסירוב שעמדה למערערות. אולם, קבע כי תוצאת הערעור המבוקשת על ידי המערערות תביא לכך שהן אמורות להחזיק כ-50% ממניות החברה ותוצאה זו נראית לבית המשפט העליון לנו קיצונית ובלתי צודקת בנסיבות העניין, בשל שני טעמים:
1. הטעם העיקרי הוא, שיש לקחת בחשבון את האפשרות כי בזמן אמת, כאשר נדמה היה שהחברה צועדת אל עברי פי פחת, המערערות היו בוחרות שלא לממש את זכות הסירוב (כפי שציין בית משפט קמא, כוכבא אף תמך בשעתו בפירוק החברה לאור מצבה). המערערות ביקשו למעשה להחזירן אחורה במנהרת הזמן, תוך העמדתן בדיוק באותו מצב בו היו נמצאות אילו היו מממשות את זכות הסירוב במלואה. אלא שכיום, לאחר שהחברה כבר עלתה על דרך המלך וערכה עלה משמעותית, גישתן של המערערות כמוה כמימוש אופציה לרכישת מניות חברת נפט לאחר שהנפט נתגלה. עמד על כך בית משפט קמא בסוף פסק דינו, בציינו כי מי שבחר לרכוש מניות בזמן אמת, ובייחוד כאשר בחברת הזנק עסקינן, עשה זאת תוך סיכון משמעותי כי השקעתו תרד לטמיון, בעוד הסעד שתבעו המערערות מאיין סיכון זה.
2. המערערות מבקשות ליהנות מכל העולמות. גם לצאת מנקודת הנחה כי היו מממשות בזמן אמת את זכות הסירוב הראשונה במלואה ורוכשות את המניות בכל אחת מארבע העסקאות, וגם כי בעלי המניות האחרים במועד ביצוע כל אחת מעסקאות המכר, לא היו מממשים בזמן אמת את זכות הסירוב הראשונה. תוצאה זו קשה להלום.
לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט העליון כי כי צדק בית משפט קמא בכך שמצא כי האכיפה במלואה תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין, על פי הוראת סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. עם זאת, מצא בית המשפט העליון לנכון לתקן את תוצאת פסק הדין, באמצעות שינוי מחיר ההמרה של ההלוואות ההמירות (והעמיד אותו על סך 80,000 ש"ח במקום כ-476,000 ש"ח שנדרשו על ידי המשיבות).
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!